לילה אחד בעשרים שניות: טיים-לאפס של פרחים, ומה הוא מלמד על אתרי בנייה

רוב העבודה שלנו היא מצלמה על עמוד באתר בנייה, שמצלמת פריים כל כמה דקות במשך שנתיים. הסרטון הזה צולם באותה שיטה בדיוק. ההבדל הוא שהנושא ברוחב כף יד, והצילום כולו נגמר עד הבוקר.

אותה שיטה, שני קצוות של אותו סרגל

טיים-לאפס הוא כלל אחד: מצלמים פריים בכל פרק זמן קבוע, ואחר כך מקרינים את הפריימים ברצף. כל השאר הוא החלטה על מספר אחד, כמה זמן עובר בין פריים לפריים.

באתר בנייה המספר הזה הוא בדרך כלל בין חמש לחמש-עשרה דקות, והצילום נמשך שנה עד שלוש. מול פרח שנפתח בלילה אחד המספר הוא בערך ארבעים וחמש שניות, והכול נגמר תוך שש שעות.

המטרה בשני המקרים זהה. בניין עולה לאט מכדי שהעין תראה את זה, ופרח נפתח לאט מכדי שהעין תראה את זה. המצלמה עושה את אותה עבודה בשניהם.

האור הוא כל ההבדל

באתר בנייה השמש עושה מה שהיא רוצה. עננים עוברים, השעה מתקדמת, וכל פריים יוצא בבהירות אחרת מזה שלפניו. בהקרנה זה נראה כמו הבהוב. חלק גדול מהעבודה על טיים-לאפס של בנייה הוא להוריד את ההבהוב הזה אחרי הצילום.

בסטודיו האור קבוע. אותה נורה, אותה עוצמה, אותו כיוון, מהפריים הראשון עד האחרון. הרצף יוצא חלק בלי טיפול.

הסטודיו קל יותר בנקודה הזאת בדיוק, וקשה יותר כמעט בכל השאר.

הצמח זז לכיוון שלא ביקשנו

צמח נמשך לאור. אם הנורה עומדת בצד, הפרח יפנה אליה במשך הלילה ויצא מהמסגרת. חוץ מזה הוא גדל. הגבעול מתארך, הפרח עולה, ומה שמיסגרנו בערב כבר לא נכון בשתיים לפנות בוקר.

הפתרון זהה למה שאנחנו עושים באתר: ממסגרים לפי המצב הסופי, לא לפי מה שרואים ברגע ההתקנה. באתר בנייה זה אומר להשאיר שמיים בחצי העליון של הפריים, כי שם יעמוד הבניין. בסטודיו זה אומר להשאיר מקום מעל הניצן, כי הפרח יעלה לשם. הרחבנו על זה במאמר על איפה לשים את המצלמה באתר.

לכל צמח יש שעון משלו

“טיים-לאפס של פרח” נשמע כמו סוג צילום אחד. בפועל כל מין דורש לוח זמנים אחר, וזה מה שקובע כמה ימים המצלמה תפוסה.

פרח הדרקון והאפיפילום נפתחים בלילה אחד ונסגרים עד הבוקר. זה צילום של שש עד שמונה שעות, והוא קורה פעם בשנה. שושן או דליה נפתחים לאורך יומיים-שלושה. יקינתון, לעומתם, מתחיל מבצל בעפר, ועד שהוא פורח עוברים בערך שלושה שבועות. המצלמה עומדת שם כל הזמן הזה ומצלמת פריים בערך כל שעה.

הצבעונים בסרטון השני ממשיכים גם אחרי השיא. הם נפתחים, ואז נובלים ומתקפלים. זה החלק שרוב הצילומים חותכים, והוא בעינינו החלק המעניין.

מה שקשה במקרו

בצילום מקרו עומק השדה הוא מילימטרים. כשהפרח גדל לכיוון העדשה, הפוקוס שהיה נכון בהתחלה כבר לא נכון בסוף. צריך להחליט מראש על איזה מילימטר בפרח הסרטון יהיה חד, ולתכנן שהוא יישאר שם.

הרעידות הן בעיה נפרדת. באתר בנייה הזזה של סנטימטר בין פריים לפריים לא נראית. בסטודיו, בהגדלה כזאת, מישהו שנשען על השולחן קופץ בסרטון כמו רעידת אדמה.

יש גם צד פחות מצולם. הסטפליה שבתמונה מושכת זבובים בריח של בשר מקולקל. בסרטון היא נראית טוב. בחדר פחות.

אין טייק שני

זאת הנקודה שמחברת בין הסטודיו לאתר.

פרח הדרקון נפתח פעם אחת. אם הכרטיס התמלא בחצות, או שמישהו הדליק אור בחדר באמצע, אין פתרון. מחכים לשנה הבאה.

באתר בנייה זה אותו דבר בקנה מידה אחר. את החפירה מצלמים פעם אחת. אם המצלמה לא הייתה שם באותו חודש, החלק הזה של הסיפור לא קיים, וגם לא יהיה קיים. כתבנו על זה בסיפור של בית ספר רונית אלקבץ, שבו הביקור הראשון היה לפני שהמחפרון נכנס למגרש.

בגלל זה כל צילום כזה רץ עם גיבוי. שתי מצלמות כשאפשר, כרטיס גדול מהדרוש, וחשמל שלא תלוי בסוללה אחת.

למה זה מופיע באתר של תיעוד בנייה

כי זה אותו ארגז כלים. אותה שליטה במרווח בין פריימים, אותה סבלנות מול נושא שזז לאט, ואותה הקפדה על מסגרת שלא זזה לאורך זמן. מי שיודע לצלם פרח שנפתח בלילה אחד, יודע גם לצלם בניין שעולה בשלוש שנים.

ואם יש לכם נושא שזז לאט ולא ראיתם אותו זז עד היום, דברו איתנו. זה בדרך כלל שווה צילום.